בחלקה הראשון של האיגרת הראיתי כי תתכן עקרונית הפיכת האיסלם לדת קבילה מבחינתה של היהדות  וכי יכולים להתקיים יחסי שיתוף פעולה מועילים, אם האסלם יקבל את היהדות כדת הכוללת מצוות ייחודיות לבני ישראל אשר ניתנה ליהודים ע"י האלוהים ומסר אוניברסלי המכוון אל כל בני האדם. כמובן, יש שאלות חשובות נוספות בדרך ליצירת גשר של שלום ואמונה בין בני אברהם, ובראשן מעמדו של מוחמד כנביא האיסלם.

מעמדו של הנביא מוחמד מבחינתה של היהדות

מעמדו של מוחמד כנביא נדון ביהדות, לא מצד ניתוח אישיותו ופועלו, אלא בעיקר מסביב לטענה שעלתה באיסלם, לביטולה של תורת משה. לפי היהדות, על מנת שאדם יתקבל כנביא, הוא חייב לעמוד במספר דרישות. נציין כאן חלק מהן הנוגעות לענייננו. הטוען לנבואה איננו יכול לדבר בשם האלילים. הוא גם יכול לצוות לעבור על מצוות האל באופן זמני אך לא לתמיד. בעיקר, נביא אינו יכול לבטל את תורת משה. מאחר ולפי הדעה המקובלת באיסלם דרש מוחמד מהיהודים לזנוח את היהדות, דבריו אלו אינם מתקבלים על היהודים. כך כותב הרמב"ם: 

"לא נאמין בנבואתם של עומר וזייד, אך אין זה בגלל שאינם יהודים, כמו שחושבים ההמון...
נאמין בנביא או נכחישהו בגלל [תוכן] נבואתו, ולא בגלל המוצא שלו".

השאלה אם מוחמד התכוון לבטל את תקפותה של תורת משה עבור היהודים או שמא כוונתו היתה רק למסור דת חדשה לערבים או לאומות נוספות, היא שאלה שצריכה למצוא מענה אצל חכמי האסלאם. בעניין זה, ניתן להבחין בין דברי מוחמד בכתובים מתקופת מכה, שבהם אין כל אמירה בדבר ביטול תורת משה, ולהפך - יש בהם יחס חיובי אל היהודים, ואף רמזים לקדושת התורה. הדבר שונה בתקופת אל-מדינה, שבה העימות עם היהודים התעצם, ונטענה הטענה שהיהודים זייפו את כתבי הקודש. הייתכן שמלומדי האיסלאם יסכימו לראות את המסר העיקרי של הקוראן דווקא בטקסטים של התקופה הראשונה? שאלה זו פתוחה מבחינתנו, אך עשויה לפתוח פתחים של הבנה בעתיד.
אולי גם תיתכן פרשנות של הקוראן שלא תחייב לייחס למוחמד כוונה לבטל את תורת משה? הייתכן שכוונתו של מוחמד היתה שהיהודים יישארו בדתם, והאיסלם יפיץ את בשורת התורה והדרכות המוסר  בקרב שאר בני האדם ? אמנם פרשנות כזאת איננה ההלכה הרשמית של האיסלאם כיום, אך היא בהחלט אפשרית לפי הכתוב בקוראן עצמו, בפסוקים רבים, כמו:
ב, לט: בני ישראל! זכרו את הטובה אשר גמלתיכם! שמרו את בריתי, ואף אני אשמרה.
ב, מג: בני ישראל! זכרו את הטובה אשר גמלתיכם, בדעתי אתכם מכל משפחות האדמה!
ג, מד: אני אקים את התורה אשר נהיתה לכם מאז.
ה, מז: גילינו את התורה, קו הישר ואור החיים; בה שפטו הנביאים הישרים את היהודים; גם החכמים והסופרים שפטו כדבר אל אשר צוום, ויעידו עליו.
לה, מג: כל דבר לא יפיר את עצת אל.
י, צב: אם אינך מאמין באשר שלחנו אליך עתה, שאל את האנשים אשר קראו את הכתב לפני בואך. הן באה אליך תורת אמת מאת אדונך ואל תריב בה!
(תרגום רקנדורף)

יש לציין כי גם אחד מחכמי ישראל בתימן במאה ה-12, רבי נתנאל בירב פיומי, בספרו "גן השכלים", (בסתאן אל-עקול) הציע פרשנות כזו לפסוקי הקוראן. לפיכך, אם אכן סובר אדם שמוחמד נביא היה, שנשלח אל הערבים ושאר האומות, אך לא בא לבטל את תורת משה, עמדתו זו תהיה קבילה גם לפי היהדות. אמנם עבור היהודים אין לקבל אותו כנביא, כל עוד לא הובאה ראיה חיובית לנבואתו, אבל אין היהדות פוסלת את  אמונתם של לא-יהודים הרואים במוחמד את נביאם. ניתן להצביע על כך שכידוע, מצוות היהדות והאיסלם כוללות מנהגים זהים של הימנעות מאכילת חזיר, כשרות מזון, צניעות ועוד. 

עתיד היחסים בין מדינת ישראל לבין העולם המוסלמי

אחת מהנחות היסוד המקשות על השיח בין היהדות לאיסלם היא הטענה המוסלמית, שהיהדות היא דת ולא לאום. משום כך נפוץ מאוד אצל רבים מהמוסלמים לתת כבוד ליהודים דתיים, אך קשה להם לתת את אותו היחס ליהודים חילוניים. אבל מבחינתה של היהדות, עם ישראל הוא קודם כל  - עם. העם הוא זה שקיבל את התורה, ועוד לפני קבלת התורה כבר כרת האל עם העם ברית על הארץ. לפיכך כל מי שהוא מבני יעקב, בין שהוא מאמין בתורה ובין שאינו מאמין, הוא חלק מכלל עם ישראל, ולכן בעל זכות אבות על הארץ.
בימי גלות היהודים, אחרי שארץ ישראל נכבשה והעם היהודי איבד את עצמאותו ושליטתו בארץ ישראל ההיסטורית, נשארה האומה הישראלית מבחינה מעשית, עדה דתית בלבד, בני הדת היהודית. הצד הלאומי הלך ונשתכח, אך האומה לא הפסיקה להתקיים.
כשהופיע האיסלאם, זה היה בתקופה שבה איבדו בני ישראל את מדינתם מזה זמן רב, וחיו כפליטים בין אומות העולם. אז נולדה באיסלם ההבחנה בין הדמות המכובדת של "בנו איסראיל", השייכת לימי קדם, לבין מי שלרוב קיבלו יחס של בוז, "אל-יהוד".
באופן מפתיע אולי, יש בהבחנה הזאת כדי לסייע לאיסלאם להתקרב אל היהדות, אם יובן שמדינת ישראל היא חזרה של "בני ישראל" המקראיים אל הזירה ההיסטורית. יש להכיר בכך שהמדינה היהודית היא מימוש ההבטחה האלוהית להשיב את עם ישראל לארצו, המוזכרת גם במקורות האסלאם:
ה, כג-כד: זכרו את אשר אמר משה אל עמו: עמי! זכור את הטובה אשר גמל לך ד' בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל ד' אתכם. אל תשובו, פן תאבדו ותספו! (תרגום רקנדורף)
משום כך אין להחיל על מדינת ישראל מעמד של ישות זרה, הפולשת אל המרחב המוסלמי (דאר אל-איסלם), אלא אדרבה, יש לראות בה מימוש של הצדק האלוהי שמעוגן גם בקוראן וגם בתורה, להשיב את הארץ לבעליה המקוריים. יש לשים לב לכך שכאשר קמה מדינת ישראל בשנת 1948, לא מידי הערבים נלקחה הארץ כי אם מידי הבריטים, שכבשו אותה מידי העות'מנים.
חשוב להזכיר שהתקיימה פגישה ב-1918 בין האמיר פייצל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, ובין חיים ויצמן, נציג ההסתדרות הציונית, שהובילה להסכם לונדון ב-1919 בדבר שיתוף פעולה בין התנועה הלאומית הערבית לבין התנועה הציונית.
על בסיס האחווה בין בני אברהם, יכולה להיפתח תקופה מאושרת של שלום וקידום העולם לקראת תיקונו.

גשר האמונה המעשי - הרלבנטיות של תורת "בני נוח" עבור המוסלמים

האיסלם מקבל עקרונית את החיוב לקיים את אותה שורה של מצוות שהיהדות מכנה "שבע מצוות בני נוח". מבחינת היהדות, אם אדם שאינו יהודי מקיים את שבע המצוות הללו, שניתנו ע"י האל האחד לכל בני האדם, הוא מקיים בכך את ציווי האל. מצוות אלו, המהוות נקודת השקה עקרונית בין היהדות לאיסלם, הן: איסור עבודת האלילים, איסור הגידוף כלפי האל, איסור רציחה, איסור גילוי עריות, איסור גזל, איסור אכילת בשר בעל חיים שטרם מת ("אבר מן החי"), חובת הקמת בתי משפט ומערכת ענישה.
העובדות הן כי מצוות אלו מקובלות על האיסלם, וכי מבחינת היהדות מי שמקיים אותן מקובל ולגיטימי, ויש לכך השלכה הלכתית חשובה להקמת הגשר בין מאמיני האל האחד.
ההליך המקובל כדי להיחשב "בן נוח" או "גר תושב" לפי ההלכה היהודית, הוא הצהרה פומבית בפני שלשה רבנים על הסכמה לקבל את המצוות שנצטוו בהם בני נוח. דעת חלק מחכמי ישראל היא שאם מדובר באומה שלימה שקבלה על עצמה את המצוות האלה, כמו האומה המוסלמית, אין צורך בהצהרה רשמית של כל אדם ואדם. כך שבעוד שבני דתות אחרות אינם מקבלים מעמד של "בן נוח" או "חסיד אומות העולם" אלא אם כן זנחו את דתם, עשויים המוסלמים להתקבל בתור כאלה על ידי היהדות ללא צורך בצעד מיוחד. הקושי שיש להתגבר עליו הוא בדבר מקור החיוב לקיים את המצוות שניתנו לבני נוח. עבור היהדות, על מנת להיקרא "חסיד אומות העולם" ולהיכלל בעולם הבא של בני ישראל, יש לקבל את שבע המצוות ולקיימן מפני הציווי שבא עליהן על ידי תורת משה דווקא. המקיים את המצוות מפני הכרע הדעת, או מפני המחוייבות המוסרית, או ממקור אחר, נחשב כבעל מעמד חיובי כחלק מ"חכמי אומות העולם", אך לידי המעמד הרוחני של "חסיד אומות העולם" לא הגיע.
אמנם כאמור, מעמד מלא של בן נוח מוענק למי שהצהיר פומבית שהוא מקבל על עצמו את שבע המצוות שנצטוו בני נוח, מתוך מחוייבות לתורת משה, אך קיים שלב ביניים, שבו האדם עושה הצהרה עצמית בינו לבין עצמו, מבלי להצהיר על כך בפומבי. יש להצהרה זו ערך רב בעיני היהדות. מי שמקבל אותה על עצמו יכול להיחשב בן נוח גם בלי לזנוח את החברה בה גדל.
לאבחנה זו ביהדות תיתכן משמעות מיוחדת במינה בבניית הגשר בין האמונות – כל המוסלמים יכולים לחיות בשלום וללא הפרעה גם בארץ שניתנה ליהודים, אך כדי להגיע למעמד שמסר לנו האל כמעמד של קדושה מיוחדת, מוסלמי יצטרך להכיר בכך שהאל החליט שארץ ישראל תהיה נתונה לשלטון יהודי ושהנבואה שניתנה למוחמד איננה מבטלת את תורת משה. עמדה כזו, המכירה בצדק האלוהי גם כלפי היהודים, אכן מעידה על שאותו אדם הינו בעל מדרגה רוחנית מיוחדת, והיהדות מצווה להכיר בו ככזה.  

הסרת המחסומים בין האיסלם ליהדות 

על מנת שיתקבל האיסלם כדת לגיטימית לאומות העולם ומבורכת מבחינתה של היהדות, נדרשות שלוש הסכמות:

• ההכרה באיסלם כדת מקבילה ליהדות, ולא כדת המחליפה אותה. כלומר, שמוחמד לא בא לבטל את תורת משה שניתנה ליהודים. 
• ההכרה בתורה כדבר ה' אותנטי, הנושא בשורה לכל באי עולם. מה שמחייב חזרה מטענת הזיוף ("תחריף").
• ההכרה ביעוד של עם ישראל לשוב אל ארצו ולמשול בה. 

כאמור, קיימים נתונים בתוך המסורת המוסלמית עצמה, שעשויים להביא לשינויים האלה.
מובן מאליו שאין אלה עניינים של מה בכך, ושאינם עשויים להתקבל מיד ובשלימותם על ידי המוסלמים, אבל בהחלט יתכנו תהליכים לקראת הגשמתם, אחרי שהדברים הובהרו. רמז למהלך כזה נמצא בדברי מלאך האלוהים אל הגר, אמו של ישמעאל: "שובי אל גברתך" (בראשית טז, ט). משמעות הכתוב היא שהגר אמו של ישמעאל, אביה הקדמון של האומה הערבית, טענה לעליונות כלפי שרה, האם הקדמונית של עם ישראל. טענה זו הולידה את הכחשת השאיבה של האיסלם מהיהדות. בדברי המלאך הפונה אל הגר ומבשר לה על לידת ישמעאל, מותנית הצלחתה בקבלת שרה בתור גבירתה. במילים אחרות, זו דרישה מהאיסלם להכיר במקורותיו בתור דת בת של היהדות.  

הדמות של ישמעאל בתורה

בארבע פרשיות נידונה דמותו של ישמעאל, אביהם הקדמון של הערבים, בתורה: 1- בבשורת לידתו, 2- בהרחקתו מבית אברהם, 3- בקבורת אברהם, 4- בנישואי בתו.

1. בשורת לידתו נעשית על ידי מלאך, בשעה שהגר, אמו של ישמעאל, בורחת מפני שרה גבירתה. המלאך מבטיח לה הצלחה בתנאי שהיא תשוב אל גבירתה. אם נתרגם זאת למונחים של היסטוריה, זה מבשר שהצלחת בני ישמעאל תלויה בהכרתם במקור העברי של דתם, ובהבנה שהיא איננה  מחליפה את תורת אברהם ושרה ליהודים. 
2. הרחקתו של ישמעאל מבית אברהם באה בעקבות צחוקו הלעגני במשתה שנערך לכבודו של יצחק. נחלקו חכמי ישראל בהבנת מהות הצחוק הפסול הזה. יש שראו בו עדות לחטאים חמורים, שאינם ראויים לבית אברהם. אחרים ראו בצחוק של ישמעאל שלילת  זכותו של יצחק בירושתו של אברהם. לפי זה יש להבחין בין ישמעאל מחוץ לבית אברהם – במקביל לתקופת ה"בערות" (אל-ג'אהיליה) שקדמה לאיסלאם, לבין התקופה שבה שב אל הערכים של בית אברהם – אמונת היחוד - כשהוא עדיין אינו מקבל את הלגיטימיות של יצחק.
3. השתתפותו של ישמעאל בקבורת אברהם מהוה מפנה משמעותי. נאמר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". כשישמעאל מקדים את יצחק לפניו, הוא מכיר בכבודו ובקדימותו של יצחק, מה שנקרא בפי חכמי ישראל: "עשה תשובה". לאמור שחזרתו בתשובה של ישמעאל כוללת בהכרח את הכרתו בזכותם של בני ישראל כבעלים על ארצם.
4. נישואי בתו של ישמעאל לעשו, אחיו של יעקב-ישראל, השונא אותו. זהו רמז לכך שבמהלך ההיסטוריה, עלולים בני עשיו לנסות להסית את בני ישמעאל נגד עם ישראל. זו  אזהרה מפני מהלכים פסולים של נסיונות לבטל את העם שה' בחר בו.

תורה שבעל פה - תרומה אפשרית של היהדות לאסלם

הניסיון לבנות גשר תיאולוגי בין אמונות עשוי להתפרש כתעוזה, במיוחד כשהוא נעשה על ידי מי שעומד מבחוץ, אבל בהחלט ניתן לחפש דרכים שעל ידן תיתכן התקרבות בין העמדות. פעמים רבות המציאות של החיים  זה לצד זה מביאה פתרונות מעשיים ואף תפיסתיים.

אחד הקשיים שחווה העולם המוסלמי בדורות האחרונים, הוא הקושי להתאים את עצמו לעולם המודרני בלי להרגיש שבגד במורשתו. ביהדות קיימים מנגנונים מובנים של התאמת דבר ה' אל דרישות הזמן, בלי לסטות מהאורתודוקסיה. זה המנגנון של התורה שבעל פה, שיש בכוחה לפרש את הכתובים מחדש, לפי ראות עיני חכמי הדורות. ואכן חכמי ישראל עוסקים רבות בהתנסחותה המחודשת של ההלכה היהודית בהתאם לדרישות הזמן, בלי לסטות מהמקורות. שמא יהיה כדאי לחכמי האסלאם לקבל השראה מהכיוון הזה, כך שיוכלו להוביל את העולם המוסלמי לעבר המודרנה ודרישותיה, בלי לחוש ניתוק מהמקורות.

קושי נוסף המעכב את התפתחות האיסלם, הוא העיקרון לפיו כל מעשיו של מוחמד מהווים דמות לחיקוי, גם אם הם סותרים את ההכרה המוסרית. לפי זה המוסר טפל לאמונה הדתית. לעומת זאת קובעת היהדות את הראשוניות המוחלטת של המוסר: "דרך ארץ קדמה לתורה". יש ביהדות עקרון לפיו המוסר איננו נקבע על ידי התנהגותם של גדולי האומה, יהיו מי שיהיו. לפעמים מושמעת ביקורת על ידי חכמי ישראל גם כלפי המלכים והנביאים. אימוץ עמדה כזאת על ידי האיסלם תאפשר שחרור מהחובה הדתית לקבל את כל מעשיו של מוחמד כראויים לחיקוי.

למרות שיש בדברינו משום קריאה לבחינה מחודשת של התיאולוגיה המוסלמית, אין בהם כלל פסילה של הרגש הדתי המיוחד לאיסלם, שראוי לכבוד, בתור אחד הנתיבים לקבלת עול מלכות שמים באומות.

לסיכום

השתדלנו להציג באופן ברור את עמדת היהדות ביחס לאיסלם. אחרי הבהרת היסודות, ובפרט לאור תקומתו של עם בני ישראל בדורנו, יתכן ועוד נהיה עדים להתפתחויות חיוביות בקרב העולם המוסלמי.

בברכה, הרב אורי שרקי
ראש מוסדות ברית עולם

לחלק א' של האיגרת - לחץ כאן

---------------

להדפסת האיגרת - לחץ כאן

---------------

לפרטים נוספים על תכנית הדגל של הרב: חכמת האמונה לחץ על התמונה

----------------

לרכישת ספרי הרב אורי שרקי - לחץ כאן

----------------

עזור לנו להפיץ את המסר
(תרומה מוכרת למס)