אררט

אררט גליון 06 | שבת ויצא


בגיליון זה כתב הרב שרקי מאמר על היחס בין העבודה האישית של תורת החסידות ולאומיות חנוכה בימינו. גם זכינו למאמר מאת מר יותם הלפרין העוסק ביחס בין הגדרת הזהות ע"פ התורה לעומת המיתולוגיה היוונית ולמכתב מאת נצח, בן נח צ'כי.

עוד בגיליון הכנסנו שני דפים ללימוד עצמי, אחד מדבריו של הרב זקס זצ"ל לזכרו ולציון השלושים שלו. השני, הינו דף מקורות להלכות הכתובות בספר 'ברית שלום', ספרו של הרב שרקי העוסק בהלכות בני נח.

במוצש"ק פרשת חיי שרה קיימנו את הכנס השנתי של ברית עולם לציון חג האנושות, בכנס השתתפו הרב שרקי שליט"א, הרב אריה שטרן שליט"א, הגברת אמונה אלון, יואב שורק, ד"ר גדי טאוב, הגברת קרוליין גליק ופרופסור מאיר בוזגלו, קישור לקטעים נבחרים מהכנס מצורף בעלון.

לשמחתנו, אנו מקבלים פניות רבות מאנשים המעוניינים לכתוב לעלון, כל מי שמעוניין לכתוב מוזמן לשלוח הודעה לתא הדואר - shaharu@britolam.community

שבת שלום,
מערכת אררט

חודש כסלו כולל בתוכו שני מועדים מיוחדים שהם כמעט הופכיים זה לזה מהותם. האחד, ימי יט-כ בכסלו שהתפרסמו בדורות האחרונים כ"ראש השנה לחסידות" [1] והשני, ימי חנוכה, המציינים ש"חזרה מלכות לישראל" (רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג ה"א). על פניו כל מועד מתמקד בעניין השונה מזולתו. החסידות של רבי ישראל בעל שם טוב מעלה על נס את הקדושה השורה בקרבו של כל יחיד מישראל באשר הוא, ומחנכת לדבקות של הפרט בבורא על ידי תפילה שמחה ודבקות חווייתית בצדיקים. כל כולה קדושת הפרט.

לעומתה מהווה חג החנוכה שיא של תודעה לאומית. חידוש הממלכה היהודית על ידי מתתיהו ובניו, הלוחמים על ידי כוח צבאי מאורגן נגד השלטון היווני-סלווקי בארץ ישראל, מהוה הטרמה למעשה גיבורי המחתרות המכוננים בדורותינו את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו המדינית. כולו קדושת הכלל. כמו ביקשה ההשגחה ההיסטורית העליונה על ידי סמיכת מועדים אלה זה לזה לציין שמהלך הגאולה הינו מעבר מהפרט אל הכלל.

אבל העיון המעמיק והחודר יברר לנו שלא כך הם פני הדברים, כי אם "כלל שהוא צריך ופרט שהוא צריך לכלל". דווקא רבינו הגדול הראי"ה קוק, המעלה על נס את קדושת הכלל כיסוד לגאולה הוא המברר מתוך כך את ערכו של הפרט בכל תוקפו. בדיון על ההשגחה הפרטית (גנזי ראי"ה ו, עמ' 16) לומד הרב מהמשטר הפוליטי על דרכי ההשגחה העליונה: "ועתה הננו רואים שההשלמה החברותי[ת] היא הנותנת עם כל כללותה ערך הגון וחשוב לכל פרט יחידי, ומזה אנו יכולים לדעת שההשגחה הא-לוהית היא בוודאי על פי היותר מובחר ונישא שבמשטרים, אין בה שום חילוק בין פרט וכלל".

אך מלבד השוויון של הכלל ושל הפרט בפני ההשגחה, ישנם צדדים של עדיפות הפרט על הכלל, והוא בהויה של גן עדן:

"ירושלים, ונקודת ציון ביחוד, תורה על שיבת המין האנושי למרומי מצבו ביחש להעמים שכבר נתפלגו, שישובו לחטיבה טובה וטהורה. אמנם גדול ממנה הוא גן עדן, שישוב המין האנושי לגובה מעלתו בפרטיו, עד שלא יהיה צריך שום לימוד והדרכה, ולא עזרת קיבוץ, כי אם לחיות בגן עדן, לעובדה ולשומרה, בתור טיול ועונג מורחב הממלא את החומר והרוח עדנים" (קבצים מכתב יד קדשו כרך ב, עמ' צז). "השבת כללות האדם לטהרתו הא-לוהית, שהיא למעלה מכל חילוק לאומים, הוא יסוד גן עדן, שהוא עומד למעלה מעולם הזה" (שם, עמ' קנז).

אבל בעולם הזה, כלומר במהלך ההיסטוריה של העמים, יש מעלה לכלל על הפרט, בתור הכוח העיקרי המניע את גלגל החיים:

"העלאת כנסת ישראל במדרגה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם, זאת היא מדרגת נקודת ציון" (שם, ואורות עמ' קמג).

בדברים קצרים אלה, מגלה לנו הרב את השורש של ההשתוקקות לקדושת הפרט בעידן הבעש"ט, ואף בימינו, ימי גאולת הכלל. זוהי אינטואיציה של הארת גן עדן, הצופה לימי העתיד של העולם המושלם.

נראה שיש לסוגיה זו קשר הדוק לויכוח הנפוץ בדור האחרון בין בעלי התפיסה המהותנית (אסנציאליזם) לבין זו הקיומית (אקזיסטנציאליזם). הקיומיים סבורים שאין האדם אלא סך פעולותיו. לפי זה נבחנת מעלתו של האדם לפי יחסו לזולתו, התחום המכונה בספרותנו "בין אדם לחבירו". על רקע זה יש להבין את המרכזיות של הנוסחה "רצון לקבל לעומת רצון להשפיע" במשנתו של הרי"ל אשלג, בעל "הסולם", ובתחום הפילוסופיה, את העמדת האתיקה בראש היהדות במשנתו של עמנואל לוינס, כשהאדם מוגדר לפי הכרתו את האחר. לפי הלך מחשבה זה, ההזדקקות של בני האדם לזה הכרחית היא לשם השלמת הזהות. לעומת זאת, אך לא בניגוד לזאת, יש דגש מיוחד במשנתו של הראי"ה על הערך העצמי של נשמת האדם, המהווה מקור דעת פנימי , מלבד מקורות השכל והרגש. לפי זה מובן שלעתיד לבוא יוכל האדם ללמוד דעת א-לוהים מתוך נשמתו פנימה ללא צורך באינטראקציה עם הסובב, מה שיעלה את ערך הפרט למעלה עליונה, כשכל יחיד יוכל לומר בפה מלא: בשבילי נברא העולם.

על מנת להגשים את החזון הגדול הזה שעליו ניבא ירמיה לאמור: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג), יש הכרח לרכז את שפע החיים של האנושות בקרב האומה הישראלית, על ידי ממלכה מפותחת:

"למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה הא-להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם" (אורות, עמ' קד).

רק אחרי השלמת החזון המשיחי המדיני, יבוא התור של ההארה העצמית של היחיד. על כך כתב רבינו הרצי"ה:

"יש עוד מקום לחזיון העתידי, שלעתיד לבוא אין כלל אכילה ושתיה, שבזמן אחרית הימים יחד עם ההשתלמות הקוסמולוגית האוניברסלית היותר גדולה ומקפת, תתעלה התכונה האינדיבידואלית דוקא גם היא בשלמות, ואין מקום אז לקבלת של פרט אחד מחבירו אלא לכלכלה בריאה ושלמה מתוך יניקת השפע האינדיבידואלי העצמי המקורי בלי זיקת סיוע פרטי אחר, רק שמתוך השפע החיוני הכללי, ההנאה מזיו השכינה, שהיא תמלא את ההספקה השלמה של החיים וההויה" (אור לנתיבתי, עמ' רמז).

תורת החסידות הרגישה שעל גבי הקומה הבסיסית של קדושת הכלל, המאירה את שמי ההסטוריה האנושית, תופיע התביעה להתעצמות הקדושה הכללית עד הפרט היותר מפורט. לכן בתוך עומק הגלות, בשעה שהחיים הכלליים של האומה לא יכלו לבוא לידי ביטוי מדיני ממשי, פיתחה היא את עולם הדבקות הפנימי של היחיד, כדי להוסיף אותו לאוצר הכלל לקראת התחדשות החיים המדיניים בימי שיבת ציון. ראש השנה לחסידות בחודש כסלו, הוא בעצמו הכנה לחג הלאומי הגדול של החודש, חג החנוכה שבו חזרה המלכות לישראל.

[1] ביום י"ט בכסלו הוא הילולא להמגיד ממזריטש ויום שחרורו של מייסד שושלת חב"ד, האדמו"ר הזקן, מהכלא הרוסי. יום זה כבר צויין כבעל אופי מיוחד עוד בימי הראשונים. עיין שו"ת מן השמים, מהדורת ר"ר מרגליות עמ' נב.

מערכות משפט (הלכות דינים)

ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו.
(שמות יח, טז)

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שנאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת.
(שמות יח, כא-כב)

שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו. פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו.
(תהילים פב, ג-ד)

א. על ראשי החברה האנושית מוטלת החובה להעמיד מערכת משפט שתשליט את הצדקא) ב) .

א) "...דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם דינין דכתיב (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט" שבת וכיבוד אב ואם דכתיב) דברים ה, יא ("כאשר צוך ה' אלהיך" ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה אי הכי מאי והוסיפו עליהן דינין אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות אכתי והוסיפו בדינין מיבעי ליה אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והא בני נח לא איפקוד והתניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר..." (בבלי סנהדרין, נו, ב').

ב)  "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל. והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין, אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם" (משנה תורה, הלכות מלכים ט' י"ד).

נולדתי וגדלתי ברפובליקה הצ'כית בעיירה קטנה על גבול פולין. עיירתי  (Třinec) כה חסרת חשיבת עד שרוב הקוראים לא ירגישו כל בושה בניסיון לבטא את שמה. על כן זה הדהים אותי לגלות שבעיירת הולדתי היה פעם בית כנסת! לצערי, בית הכנסת נהרס זמן רב לפני שנולדתי. שלא כמו הוריי וסביי, הדור שלי זכה שלא לסבול את צרות המשטר הקומוניסטי. הייתי בן שנתיים בהתפרקותה של צ'כוסלובקיה ב1993.

רוב חיי הייתי נוצרי. אף על פי ש-, אם להיות כנים, רבים היו חולקים על הנחה זו משתי סיבות:

  • לרבים במשפחתי שורשים בתנועת עדי ה' (זרם מאוד יוצא דופן בעולם הנוצרי).
  • הייתי מאמין ביהדות המשיחית במשך יותר מעשור. מספיק לומר שהיהדות המשיחית היא עוד תנוע שנויה במחלוקת ושהייתי מעורב בה בחלק העיקרי של חיי הבוגרים לפני שנהייתי בן נח.

אז איך נהייתי לבן נח?

הורי עזבו את עדי ה' לפני שהתחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי (מכיוון שלא הסכימו עם תורות מסוימות ומשום שהארגון שיקר במכוון לממשלה בנושאים מסוימים).

כשהייתי  בן 15, התחלנו ללכת לכנסיה המשיחית המקומית. עם הזמן התברר כי האדם המוביל את הקהילה הוא "רב" כוזב המחפש רק את האינטרסים שלו. אז לאחר כשלוש שנים בהם היינו פעילים בקבוצה קטנה זו של מאמינים משיחיים, נאלצנו להיפרד שוב מקהילתנו. לאחר אירועים אלו המשכנו להיות משיחיים מאמינים למשך כעשור.

ככל שלמדתי יותר מקורות יהודיים מסורתיים (רמב"ם, רש"י, רמח"ל וכו' ), הגיע נקודה הכרחית בחיי שבה לא יכולתי יותר להיות חלק מתורת היהדות המשיחית (מסיבות רבות) והתחלתי לחפש קשר חי עם הרבנים הנאמנים לתורה שבעל פה. במשך תקופה ארוכה הסתפקתי פשוט בשתיית דברי חז"ל על ידי לימוד התרגומים לאנגלית של הספרים. אך ככל שלמדתי, כך התחזקה ההבנה שזו אינה הדרך הכשרה באמת לחיבור לה' (זה לא יכול להיעשות באמצעות הספרים והאינטלקט לבדו, זה צריך להיעשות בהדרכת הרבנים החיים הנאמנים לתורה שבעל פה בכל דור ודור - ככל שהנסיבות מאפשרות זאת).

לאחרונה מצאתי את המרכז העולמי לבני נח ונקשרתי שם לאדם המלווה אותי. אני אסיר תודה לו שהוא נתן לי להשתתף בתרגום הצ'כי של הספר 'ברית שלום' (עוד בתהליכים) ומספק לי הדרכה ותמיכה רחבה ללא לאות. הודות לו ולארגון 'ברית עולם' אני סוף סוף מחובר באמת למסורת התורנית כבן נח ואינני מסתמך עוד על לימוד עצמי בלבד. כמו כן, יש כיום הרבה יותר בני נח איתם אני בקשר קבוע. אפילו הקמנו קבוצת לימוד מקוונת קטנה לאנשים בצ'כיה ואנחנו ממשיכים לנהל קהילת בני נח קטנה ב Třinec.

הפכתי לבן נח מול בית הדין באלול התשע"א.

ברוך השם!

משבצות

 זו אולי אחת המילים המדויקות יותר לתאר את האופן בו שולטת תפיסת הזהויות בשיח בחברתנו. משצבות משבצות, הולכות ונבנות התארגנויות חברתיות ופוליטיות בימינו. טלאים טלאים נרקמות מפלגות. זו משבצת המזרחי, וכאן משבצת אישה. משבצת זו שמורה עבור הקהילה הלהט"בית ומשבצת לעומתה למי שנותר מחוץ למשבצות האחרות. אי אפשר לפספס את ההפתעה הניכרת בקרב רבים מפרשני הפוליטיקה האמריקנית, מכך שהנשיא היוצא טראמפ זכה לקולות רבים שהגיעו דווקא מקרב ריכוזי אוכלוסייה שחורה. כיצד יתכן שחרגו מצביעים אלו מן המשבצת השמורה להם, והצביעו עבור אדם שהעליב את קבוצת הזהות שאליה הם לכאורה שייכים.

תפיסות אלו הן חלק מביטוייה של תופעה שאינה חדשה, אך תופסת מקום מרכזי מאוד בשיח של ימינו, אודות פוליטיקה של זהויות. תפיסה זו מניחה בין השאר ציפייה כי מזרחי יצביע למזרחי, שחור יצביע לשחור וכן הלאה.

הכותרת לכאורה מבטיחה - שיח של זהויות שונות. אך תחת השם המתעתע, במקום לגלות מקהלת קולות מגוונת, אנו מוצאים בדרך כלל שיח של עוינות בין זהויות שונות. כפי שניסח זאת עמוס עוז, פוליטיקת הזהויות היא לרוב פוליטיקה של שנאת זהויות. כל משבצת זהותית מתנגשת חזיתית בזו שלידה. יתכן כי ישנן מספר סיבות לתופעה זו, ביניהם גם מקורותיה המודרניים של התפיסה, הנעוצים בין השאר בשיח מאבקי הכח שניסח פוקו במאה הקודמת. אולם אני מבקש לעמוד על גלגול מוקדם הרבה יותר של הרעיון שעומד בבסיס שיח הזהויות המודרני, ולמצוא אותו בגלגולו המיתי.

מיתולוגיות

 לעתים כדי להבין את בשורתה של התורה לאנושות עלינו לקרוא בסיפורי המיתולוגיות של עמי העולם. למול סיפוריה המכוננים של שאר האנושות, החידוש של תורת ישראל מתחדד ומתבהר. גם אלפי שנים מאוחר יותר, עדיין סיפורי המיתוסים מרכיבים חלק משמעותי מן המשקפיים דרכם רואים בני האדם בציוויליזציות מודרניות את חייהם.

מלחמות, מסעות, יחסים ובגידות, הינם רקע חוזר ואופייני לסיפורי המיתולוגיה היוונית. בין סיפור צבעוני אחד למשנהו, קל לעתים לפספס מאפיין חוזר לאורך המיתולוגיות בנוגע לדמויות המופיעות בסיפור. כשאנו פוגשים דמות מסוימת, כמעט לעולם לא נפגוש אותה אך ורק בשמה. מספר המיתוס טורח להזכיר שוב ושוב תיאורים ותארים הנלווים לשמות הדמויות. ברוב מובהק של המקומות אכילס אינו סתם אכילס, אלא הוא 'אכילס קל הרגליים', והקטור יריבו הינו 'הקטור מבהיק הקסדה'. כך הדבר גם לגבי האלים הרבים המככבים בסיפור. אפולון הינו 'אפולון היורה למרחק' וזאוס פעמים רבות אינו סתם זאוס כי אם 'האוחז באיגיס'. עצם החזרה על התיאור והזכרתו בחלק כה גדול מן המקרים כתואר הנלווה לשם הדמות, הופך את התיאור לחלק אינטגרלי משמה של הדמות, ולמעשה לחלק מזהותה. במיתוס היווני מרובה האלים, לא רק שכל אל הינו בעל תפקיד ומקום מסוים, אלא הוא מופיע עם זהות מסוימת שאינה משתנה. וכך גם הדמויות האנושיות בסיפור מופיעות כבעלות זהויות קבועות, כאלו שאינן משתנות גם בסיטואציות ומצבים שונים לחלוטין. אכילס נותר אכילס קל הרגליים גם בשעת קרב, וגם בעת שלום.

שמות

לעומת המיתולוגיה היוונית, בתורת ישראל אנו פוגשים אופן שונה לחלוטין של תיאור דמויות. כל הדמויות כולם מופיעות אך ורק בשמותיהן. שמות, לבדם. השוני המובהק ביותר הינו באופן בו מופיע במקרא הקב"ה, הא-ל האחד. לא זו בלבד שאין כמעט בנמצא תיאור מאפיין או תואר הנלווה לשמו של הקב"ה בתורה, אלא שהתורה מלמדת אותנו כי לבורא האחד ישנם שמות רבים, והופעות שונות. פעמים שהוא אדון, ופעמים שהוא א-ל ש-די, פעמים שהוא נקרא בשם הוי"ה, ופעמים שהוא מופיע בשם א-לוהים. וכך הוא גם נגלה לאדם שמולו. על הים נגלה לישראל כגיבור עושה מלחמה, ובהר סיני נגלה כזקן ומלא רחמים. לעומת המיתולוגיה היוונית בה כל אל מופיע לא רק עם שם קבוע שלצידו מאפיין וזהות קבועה, הקב"ה מופיע בתורה בצורות שונות ומגוונות ועונה לשמות רבים בהם פונים אליו ברואיו.

וכך גם תיאור גיבורי התנ"ך. אין זה אלא תיאור מינימליסטי, נקי כמעט מכל שם לוואי או תואר. הדמויות אינן מופיעות אלא בשמן ותו לא. אברהם אינו אברהם איש החסד, אלא אברהם. דוד אינו מופיע כמעט כדוד מלך ישראל, אלא פשוט כדוד. לעתים יספר לנו הכתוב כי דוד הוא בן ישי, אך גם זה לעתים רחוקות.

ההבדל הזה מבטא הבדל תהומי בין שתי תפיסות של המציאות. המיתולוגיה היוונית גורסת כי לאל וכך לאדם יש זהות אחת קבועה ובלתי ניתנת לשינוי. לעומת זאת התורה מבשרת לאנושות את האפשרות להשתנות. הא-ל האחד והיחיד מכיל בתוכו זהויות רבות ושונות, המתבטאות בשמות שונים. וכך האדם שברא, עומד למול המציאות בשמו לבדו, אשר יכול להכיל בתוכו פעם זהות אחת ופעם לעבור ולבטא זהות אחרת.

קיבעונות

 דומני כי שיח הזהויות אותו אנו פוגשים בימינו, אינו אלא גלגול מסוים של יסוד הקבעון שעולה מהמיתולוגיה היוונית. זהות אחת מגדירה את האדם מכף רגל ועד ראש ומכניסה אותו לאותה משבצת אחת הגוזרת מתוכה את כל המסקנות לגבי אופיו, מחשבותיו ואופן פעולותיו הצפוי. אם אדם הוא מזרחי, הרי שעובדה זו מגדירה את כל הווייתו, ואישה לסבית היא אישה לסבית גם בהליכתה למכולת וגם בעבודתה את א-לוהיה.

למול שיח הזהויות טוב דווקא שנאמץ את צורת החשיבה שמבשרת לנו תורתנו הקדושה. אם אלוהים הוא חופשי להופיע בצורות שונות ועדיין נותר אחד, האדם שברא חופשי לעשות זאת אף הוא. באדם אחד, עם שם אחד, יכולות להסתתר זהויות רבות. זהויות שונות ומגוונות, ולעתים אף סותרות. עולם המחשבה המודרני כולו צמא לבשורה חדשנית שכזו. חדשנית גם אלפי שנים לאחר שנכתבה.

יותם הלפרין הוא יעץ לשר התקשורת

לקראת ציון השלושים של הרב זקס זצ"ל שיתקיים עוד כשבוע, הכנו לזכרו דף מקורות ללימוד עצמי עם ציטוטים נבחרים של הרב מכתביו השונים (בתרגום צור ארליך).

- ביטחוני ביחסיי עם הקב"ה אינו תלוי בשלילת האפשרות שגם לאנשים זולתי יהיו יחסים אתו. את יעקב אהבה אמו, את עשיו אביו; אך מה על אהבתו של ה', שאינו אב ואינו אם כי אם שניהם גם יחד ויותר מכך? בידנו להכיר רק את מערכות היחסים שלנו; לעולם לא נכיר את אלו של אחרים. האם אני אהוב יותר מאחיי ואחיותיי? פחות מהם? כשהשאלה הזאת נשאלת, חזקה עליה שתוביל ליריבות אחים. אבל זו השאלה הלא נכונה , וטוב לה שלא תישאל. האהבה איננה מדידה ואינה בת-השוואה. יעקב הוא יעקב, יורש הברית. עשיו הוא עשיו, עם ירושתו שלו. עם הברית צריך להיאבק כיעקב בתוך עומק נפשו כדי לגלות את הפנים, את השם ואת הברכה שהם שלו. כדי שיעקב יוכל להיות שלם עם עשיו ועם עצמו, עליו להתגבר תחילה על התשוקה המימטית, לנטוש את יריבות האחים וללמוד שהוא אינו עשיו אלא ישראל: זה הנאבק עם א-להים ולעולם אינו מוותר עליו ועל עצמו. (לא בשם הא-ל, הוצאת מגיד עמ' 144)

- סרבים, קרואטים ומוסלמים חיו יחד בשלווה בבוסניה שנים על גבי שנים. כך גם בני-הוטו ובני-טוטסי ברואנדה. הבעיה מתעוררת בעתות שינוי ותסיסה, כאשר הבריות חרדות וחוששות. משום כך נדרשים כלי מגן מיוחדים, ועל כן כה מרבה התנ"ך לדבר על זיכרון ועל היסטוריה, הדברים הנוגעים היישר בלב זהותנו. עלינו לזכור שפעם היינו בצד האחר של המשוואה. היינו זרים: הנדכאים, הקרבנות. זכירת העבר היהודי מכריחה אותנו לחוות היפוך תפקידים. בעיצומה של החירות עלינו להזכיר לעצמינו איך הרגשנו כשהיינו עבדים. (לא בשם הא-ל, הוצאת מגיד עמ' 187)

- אחריות איננה נתון יסוד של המצב האנושי. אדרבה, בני האדם דווקא נוטים להתכחש לה: זה לא היה באשמתי (אדם); אינני מבין מדוע עלי לעשות מה שאני צריך, ולא מה שאני רוצה (קין); אני אחראי לעצמי, לא לאחרים (נח); אנחנו נותנים דין וחשבון רק לעצמנו (בבל). המסע אל האחריות ארוך, ורבים הפיתויים לעצור לפני התחנה הסופית. אולם אם רצוננו לחיות את מלא האנושיות שלנו, אין לנו דרך אחרת. אדם מגורש מגן עדן. קין נידון לחיי נדודים. נח שוקע אל השכרות. מגדל בבל אינו נבנה ובוניו מאבדים את שפתם המשותפת. האחריות היא תנאי לחירות, ואיננו יכולים לזנוח אותה בלי שיתלוו לכך אבדות קשות. (לרפא עולם שבור, הוצאת מגיד עמ' 178)

- ... אמונה משמעה הבנה שא-לוהים ברא את הצדק הא-לוהי אבל רק אנחנו, אם נפעל על פי דבריו, יכולים ליצור צדק אנושי; ועצם קיומנו בעולם הוא עדות לכך שא-לוהים רוצה שנעשה זאת. שכן מי שמציב אתגר קשה אינו עושה זאת כדי להעניש את המאותגר, אלא משום שהוא מאמין בו. בלבה של קריאה זו לאחריות (... ) נמצאת אמונתו הבלתי מעורערת של א-לוהים באנושות. (לרפא עולם שבור, הוצאת מגיד, עמ' 244).

- עולמנו אולי אינו העולם שהיינו בוחרים לחיות בו, אבל הוא היחיד שיש לנו. אנחנו יכולים להרים ידיים בפני הרע שיש בו – או למחות על הרע הזה. זה מתחיל בזעקה, המשתתקת רק בשמענו את שופט כל הארץ קורא לנו לעזור ולעשות משפט בעולם האנושי שאנחנו יוצרים ביחד. (השותפות הגדולה, הוצאת מגיד, עמ' 247).


להערות/הארות על העלון ובכלל ניתן לפנות למייל: shaharu@britolam.community
לסייע לנו במאמץ, להיות שותפים לחץ כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button