חדש באתר

שבע מצוות בני נח ישראל והעמים

אלפי שנים לפני מתן תורה לישראל, קיבלו אדם הראשון ונח מערכת חוקה ומוסר מאלוקים.
מערכת זו הייתה ידועה מאז ומעולם כחוקה האוניברסאלית, ונקראת בפי חזל: שבע מצוות בני נח. מצוות אלה שניתנו לאדם הראשון ולנח מהוות ברית בין אלוקים וכלל האנושות. הן מחייבות כל יצור אנוש, ואלו הן:
 
1. הציווי להקים בתי משפט- לשפוט בהתאם לחוקה האלוקית הזאת ולהבטיח את שלימותה.
 
2. האיסור לקלל את ה'- שמתוכו משתמע החיוב לכבד את אלוקים כסמכות הריבונית על ענייני אנוש.
 
3. האיסור לעבוד עבודה זרה ולהשתתף במנהגים האכזריים המתלווים אליה. פולחנים אלה פוגעים בכבוד לאלוקים והורסים את מירקם החברה. עם הכחשת כוח אלוקים הבלעדי נקבעות החלטות האדם על פי טובתו האישית. איסור זה מלמד את ההימנעות מסגידה לאדם, לכוח, לתענוגות, למדינה או לכל תחליף אחר לאלוקים.
 
4. האיסור לרצוח (כולל על ידי שליח)- מיוסד על ההכרה שאדם נברא בצלם אלוקים ולכן חייו מקודשים. איסור זה הוא מוחלט. יהרג ואל יעבור [על איסור רצח! מותר להרוג רק כהגנה עצמית, ולכן הותר לבית דין לפסוק דין מות למפירים את החוקה. התאבדות לדעת אסורה. כאן נכללים גם חוקי המלחמה: מלחמה מותרת רק כהגנה עצמית או כאמצעי לקיים את החוקה בהעדר אמצעי אחר. התאכזרות ישירה אסורה. חובה להתייחס לשבויים באופן הומני, ויש לחוס על חיים ועל רכוש. חובה לכבד הסכמים ולהכיר בזכות הניטרלים. יש להגן על שליחים מדיניים.
 
5. איסור גניבה, שוד וחטיפת בני אדם- ומשתמע ממנו החיוב לכבד את זכויות היחיד והכלל ואת רכושם, וכן החיוב לעזור לחלשים ולנזקקים ולתמוך בהם.
 
6. איסור זימה, הומוסקסואליות ויחסים עם בעלי חיים- ומכאן החיוב לשמור על מוסר מיני וטהרת המשפחה בכל תוקף.
 7.איסור אכילת איבר מבהמה בעודה בחיים – ומכאן החיוב לרחם על כל היצורים ולהקל על סבלם. שחיטת בעלי חיים לשם אכילתם הותרה רק באופן הומני.
הצורך בחוקה אוניברסאלית ברור ומובן. ללא מערכת הוראות ברורה, כיצד ידע המין האנושי מהו הטוב באמת ומהו הרע? מי יקבע את הקו המפריד בין האינטרסים האנוכיים הטבועים בלבו של היחיד או של עם שלם ובין אלה המניעים את זולתם? אילו היו בני האדם מבססים את החלטותיהם רק על הגיונם הסובייקטיבי, ולכן המוגבל, היו תופסים את האמת באופן שונה זה מזה, ולא זו בלבד, אלא היו מכחישים איש את האמת של רעהו, ולבסוף היו מכחישים את האמת מכל וכל.
גם אילו היה חוש מסוים של מוסר וצדק, שטבוע עמוק באדם, מגנה מעשים כגון עבודה זרה, אכזריות או שפיכות דמים שלא לצורך, האומנם יש בכוח יחיד או יחידים להצליח לשכנע אחרים לשלם יותר מאשר מס שפתיים לאידאלים הללו? בקיצור, ההיה סיכוי כלשהו לייסד חברה על אדני הצדק והמוסר? ניתן לטעון, שעל אף הצורך לכאורה בחוקה אוניברסאלית, עדיין יש מקום לשאלה: מדוע החוקה חייבת להיות אלוקית? אך זוהי בדיוק הנקודה הגורלית.
כפי שנראה, יש קשר נחוץ בין החוקה האוניברסאלית ובין המקור הטרנסנדנטלי של המוסריות שמצווה על האדם לקיים את חוקיו. המודעות לאלוקים תלויה בקשר הזה, וכן ההכרה באהבתו ובהשגחתו וקיום סגנון חיים מוסרי מתוך אמונה המתבטאת הלכה למעשה. כל אלה מביאים לאהבה ולכבוד לאלוקים וליצוריו. כאשר הקשר בין אלוקים ומערכת המוסר מתנתק, האדם פורק כל עול ומתעלם מהחוק.
היש אלוקים? על פי מסורת ישראל עתיקת היומין הכיר האדם הראשון בקיומה של סמכות מוסרית טרנסנדנטלית, המקור והסיבה הראשונית לכל היש- האלוקים. בכוח שכלו הבהיר יכול היה אדם הראשון לתפוס את החכמה הנפלאה שבה נברא כל היקום.

הוא היה ראוי להשיג את דרגת הנבואה הגבוהה ביותר שבה דיבר אליו אלוקים. הוא למד מפי הבורא את כל אשר היה עליו ועל צאצאיו לדעת כדי להשיג את שיא השלמות האפשרית לאדם ולבריאה כולה. כך קיבל אדם הראשון, ישירות מאלוקים, את החוקה שנקראת שבע מצוות בני נח והעביר אותה לבניו.
אולם, במשך הזמן התדרדר העולם לעבודת אלילים. הקשר ניתק, והמצוות האלה נשכחו מרוב האנושות. היו עשרה דורות בין אדם ונח, ועוד עשרה דורות מנח עד אברהם. בכל התקופה הזאת ירד המין האנושי הלוך וירוד במורד הנסיגה המוסרית. כאשר התוודע אבינו אברהם לאלוקים האחד שברא את העולם ומקיימו, הישות היחידה הראויה לאמוננו המלא ולעבודתנו, הוא התחיל ללמד את דרך ה' לדורו.
בעקבות זאת כרת אלוקים ברית עם אברהם. צאצאיו יהיו לעם גדול, וירשו את ארץ כנען כדי לבנות חברה לדוגמא בהגשימם את דבר אלוקים בארצם שלהם. עם יחודי זה, המחונן ברוח ההקרבה העצמית של אברהם, נועד לנצור את דרכי ה' ולהנחילן לדורות הבאים. אולם, קודם כיבוש הארץ יחיה כל אחד מהאבות – אברהם, יצחק ויעקב- כמודל למצויינות בדרכו הייחודית. בשלב הבא תהיה משפחתם, שניים עשר שבטי ישראל, משועבדת בארץ לא להם (בראשית טו: יג).
ואז, באותות ובמופתים, הם ייגאלו משעבוד כדי לעבוד לאלוקים ולא לבני אדם. הגאולה הניסית, שרק בזכותה היו לעם, תלמד לדורות שלא התפתחות היסטורית טבעית הולידה את הלאום, אלא חסד הבורא ונפלאותיו.
כעבודתם האל טבעית, וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ (שמות א: יב), כן יתרחשו גם יציאתם לחירות וירושת הארץ על פי ה' וניסיו. שעבוד מצרים היה כור ההיתוך המכין שנועד לעצב את משפחת אברהם יצחק ויעקב לעם שראוי לעמוד בסיני, לקבל את התורה ולרשת את ארץ ישראל. הם נבחרו עתה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט: ו).
אך בחירה זו נועדה לדרוש מהם אחריות רבה ועבודת אלוקים פנימית וטהורה מזו המצופה משאר האומות ככלל. לאחר מות משה כבשו ישראל את הארץ וחלקוה בין שנים עשר השבטים תחת הנהגת יהושע. בתקופה של למעלה מארבע מאות שנה, המתועדת בספרים יהושע ושופטים, הם לא היו מסוגלים לשמור על רמת ההתנהגות הגבוהה שנדרשה מהם. לעתים, הם לא עמדו בפני הפיתוי לחקות את שכניהם עובדי האלילים.
בתגובה שלח אלוקים דווקא את השכנים האלה להצר להם. בצר להם זכרו ישראל את אלוקים, שבו והתפללו לעזרתו. החזרה בתשובה וההחלטה לשפר את דרכיהם הביאה את הצלת ה' הניסית. כמתואר בספר שופטים, בכל התקופה הזאת עבדו ישראל את האלוקים במידה רבה מתוך יראת העונש.
עם עליית המלך דוד, אבי שושלת המלוכה בישראל, עבדו ישראל את ה' מתוך אהבה. לכל אורך חייו רצופי הכאב והנסיונות לימד דוד המלך שאפילו עונש ה' נובע מאהבתו לישראל. ספר התהילים שלו חדור בתשוקה לקירבת אלוקים ובמודעות אליה גם בעתות צרה וצוקה.
בנו המלך שלמה, שבנה את בית המקדש הראשון בירושלים, המשיך כאביו בדרך הדביקות השלימה בתורה. בית מקדש זה נועד להיות מקור הפצת אור התורה ודרך ה' לעולם כולו, כדי לקרב את כל האנושות לרבון העולם. באופן אידאלי נועדה המשימה להיות אור לגויים להתגשם בארץ ישראל מתוך ברכת אלוקים: והיה אם שמע תשמעו אל מצותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דנגך תירשך ויצהרך…ואכלת ושבעת (דברים יא: יג- יד).
תכלית זו מתוארת היטב בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש לדברים (לב: טו): ה' רצה שישראל יעלה אל הרמה הכפולה של המטרות הארציות: הרווחה החומרית העליונה והשלמות הרוחנית והמוסרית העליונה. שהרי ישראל נדרש להראות על ידי דוגמא מזהירה: הבא לחיות חיי חובה רוחניים ומוסריים שלימים איננו נאלץ בהכרח לוותר על שמחת האושר הארצי, אלא הדרגה העליונה של המוסריות יכולה לדור בכפיפה אחת עם כל מידה גדושה של אושר ארצי, ולא עוד, אלא המוסריות חייבת להוכיח את עצמה בעיצומו של האושר הארצי ועליה לנצל את כל ההנאות והאמצעים הארציים, ולהפוך אותם למעשים מוסריים ולהישגים רוחניים.
אולם, ניצול הברכה החומרית שלא כראוי יגרום לאובדנה. התורה עצמה מזהירה: וישמן ישרון ויבעט… ויטש עלימו רעות (שם לב: טו כז). לאחר מות המלך שלמה חדל העם ללכת בדרכי דוד. עשרת השבטים, שהיו רוב העם, זנחו את מלכות בית דוד, את המקדש ואת ירושלים. בהשפעת מלכיהם התחילו לחקות את שכניהם ושילבו תורות זרות באורחות חייהם. אירועים אלה לא התרחשו בואקום היסטורי.
כוחה של הממלכה האשורית- בבלית, שכבשה את מצרים, התחילו לעלות. מלכות ישראל הצפונית, שכבר לא הייתה ראויה להגנה אלוקית, נכבשה והוגלתה בידי שלמנאסר מלך אשור. מלכות יהודה הדרומית שנשארה תחת מלכות בית דוד ניצלה בנס בימי המלך חזקיה והנביא ישעיהו מסנחריב מלך אשור שתקף את ירושלים.
ההתערבות האלוקית הגלויה שהביאה למפלת צבאות סנחריב, הכוח החזק ביותר בתקופה, הטביעה בישראל ובשכנותיה מודעות להשגחת אלוקים על עמו התועה. לאחר מות המלך חזקיהו הלכה גם מלכות יהודה בדרכי הגויים ועבדה לאלילים עד אשר גלתה לבבל. האירועים שצפתה התורה התממשו עתה: כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו (שם ד: כה).
תהליך זה מתואר בהמשך פירושו של הרב הירש לדברים (לב: טו): העם לא ניצל את השפע ואת מותר הטובה כדי להגביר חילים בפעולות רוחניות ומוסריות, וכדי למלא את תפקידו בשלימות גדולה יותר. השתלמותו המוסרית פיגרה אחרי העליה במצבו החומרי והוא לא השכיל להיות אדון לעושרו ולאושרו: הוא לא ניצל אותם לחובתו לשמירת המצוות האלוקיות.
הוא נתן לעושר ולאושר להתגבר עליו, וכך חיסל בידיו את רוחניותו ומוסריותו. בני ישראל לא הצליחו אומנם לחיות חיים אלוקיים וליצור חברה מושלמת, ובכל זאת לא הגיעו חטאיהם לאלה של שכניהם בני תקופתם. אולם, מפני מצבם הנבחר , ההשגחה האלוקית מקפידה עליהם מאז ומעולם בחומרה יתרה. כך נאמר בבירור בנבואת עמוס: רק אתכם [ישראל] ידעתי [אהבתי] מכל משפחות האדמה.
על כן אפקד עליכם [בחומרה] את כל עוונתיכם (עמוס ג:ב). אם כן, כאשר אלוקים מעניש את ישראל הוא עשוה זאת כדי לחנכם: כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך (דברים ח:ה). לכתחילה היה על ישראל לממש את ייעודם בארצם שלהם. מתוך קיום התורה בנאמנות ובשלמות הם יקימו חברה למופת החיה בשלום, ברווחה ובביטחון, ומצטיינת בנאורות רוחנית.
לחילופין, התורה ממשיכה לתאר אפשרות שניה שעלולה להתגשם אם לא יקיימו ישראל את משימתם הנשגבה- איבוד האושר המיועד להם בדרגה זו. השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים… וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם (שם יא: טז- יז). כלומר: ישראל ישאו בתוצאות החינוכיות ויגלו מארצם.
ניתנו לנו פרטים נוספים על האסון הזה בתוכחת משה הנבואית לפני מותו: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' אלוקיך. והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים…ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרב כי לא שמעת בקול ה' אלקיך.
והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ…ובגוים ההם לא תרגיע…והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך (שם כח: נח- סח).
בתקופה שלפני חורבן בית המקדש וגלות העם לבבל, הזהיר גם הנביא ירמיהו, חזור והזהר מפני האסון הקרב בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים: הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה…היא השנה הראשונית לנבוכדצר מלך בבל. אשר דבר ירמיהו הנביא על כל עם יהודה ואל כל יושבי ירושלים לאמר: …שלש ועשרים שנה היה דבר ה' אלי ואדבר אליכם אשכים ודבר ולא שמעתם…שובו נא איש מדרכו הרעה ומרע מעלליכם ושבו על האדמה אשר נתן ה' לכם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם. ואל תלכו אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחוות להם ולא תכעיסו אותי…ולא שמעתם אלי נאם ה' למען הכעיסני במעשה ידיכם לרע לכם (ירמיה כה: א-ז).
התורה מלמדת שאין דבר שהוא בלתי נמנע. משה הזהיר את העם לפני הכניסה לארץ המובטחת. כעת הזהירם ירמיהו. הם עמדו על סף חורבן שאף התחזיות הקודרות ביותר לא היו מעלות אותו על הדעת. ובכל זאת, המצב לא היה אבוד. בכל נקודה יכול היה העם לעמוד על טעותו ולהתעלות לרום דרגתו ולמיצוי כוחותיו. ירמיהו התחנן לעמו במשך עשרים ושלוש שנים. לבסוף, בשנה הראשונה למלכות נבוכדנצר נחתה המכה האיומה: לכן כה אמר ה' צבאות יען אשר לא שמעתם את דברי הנני שולח…נבוכדרצר מלך בבל עבדי… על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגוים האלה סביב והחרמתים…והיתה כל הארץ הזאת לחרבה לשמה, ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה.
והיה כמלאות שבעים שנה אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא…את עונם. ועל ארץ כשדים [בבל] ושמתי אותו לשממות עולם (שם כח: ח-יב) על פי המקורות כבש נבוכדנצר את ירושלים בשנת 440 לפנהס, תוך שלוש שנים מעלותו על כס המלוכה בבבל. לאחר שמונה עשרה שנה, בשנת 422 לפנהס, הוא החריב את בית המקדש הראשון והגלה את עם ישראל לבבל.
בבל הפסיקו ישראל לעבוד לאלילים, בגלל כפיית הבבלים, באיומי מות, לעבוד לאליליהם ולהשתחוות להם. אז החלו הגולים להתחרט על שעבדו עבודה זרה מרצון. אך זו הייתה רק ההתחלה. ירמיהו כבר אמר מראש שגלות בבל תימשך שבעים שנה בדיוק. רק לאחר תקופה זו תסיר האומה מקרבה את שורשי הרע שגרמו לחורבן ותפנים סוף סוף את לקחי הגלות.
רק אחרי תקופה זו תשלים ממלכת בבל העתיקה את חלקה בתוכנית האלוקית ותעלם לעולם ממפת ההיסטוריה (שם נא: כט, סד). השאלה הייתה, מאיזה תאריך יש לחשב את תקופת שבעים השנה: 1)מעליית נבוכדנצר לשלטון. 2) מכיבוש ירושלים או 3) מחורבן בית המקדש לאחר שמונה עשרה שנה? ראשית נפלה ממלכת בבל.
בתגובה לאכזריות הבלתי נסבלת של הכובשים הבבלים, הצליחו לבסוף דריוש המדי וכורש הפרסי להתגבר על בלשצר הבבלי ולנצחו בשנת 373 לפנהס- שבעים שנה בדיוק לאחר עליית נבוכדנצר לשלטון. אחר כך, בשנת 370 לפנהס הצהיר כורש הצהרה רשמית שבה הרשה ליהודים לחזור לארצם ולהתחיל לבנות את בית המקדש השני.
זה היה שבעים שנה בדיוק לאחר כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר. הכרזת כורש העבירה רטט התרגשות שהתפשט בכל העם שבגלות. האומנם זכר אלוקים את עמו? האומנם מתגשמת סוף סוף נבואת ירמיהו? אך בגלל תככים מדיניים נעצרה הבניה ותקוות העם היהודי נופצו. במשך שמונה עשרה השנים הבאות חי העם בתחושת יאוש ותהה אם ישוב אי פעם לארצו.
נס פורים שהתרחש בתקופה זו היה המכה החינוכית האחרונה בתהליך. המלך הפרסי אחשורוש החל להתחזק, והזמין נציגים מכל מדינות מלכותו לבירתו החדשה בשושן, למשתה בן מאה ושמונים יום. בחושבם שהייתה זו הזדמנות הולמת למצוא חן בעיני המלך החדש, השתתפו רבים מתושבי שושן בחגיגה. מקודמיו ירש אחשורוש את ביזת בית המקדש.
ברברבנותו ישב על העתק של כסא שלמה, לבש את בגדי המלכות של הכהן הגדול, והציג לראוה לכל את כלי הזהב של המקדש. כל זאת במטרה להבהיר ליהודים אחת ולתמיד שגורלם ועתידם תלוי אך ורק בידיו. אולם, בדיוק ברגע זה הפעילה ההשגחה שרשרת אירועים מקריים שנועדו לא רק לעצור את נטיות ההתבוללות של ישראל, אלא לסייע בידם לקבל על עצמם את התורה ואת עול מלכות שמיים מחדש באמונה שלמה ובדרגה גבוהה יותר מאשר קודם לכן.
המן, שונא היהודים הערמומי הקלאסי, הורם לדרגת משנה למלך כדי שיוכל לגזור להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים באישור אחשורוש. אך תכניתו סוכלה מפני שאסתר כבר היתה המלכה. על פי בקשתה צמו היהודים שלושה ימים מלאים וחזרו בתשובה על חטאיהם וביניהם חטא ההשתתפות במשתה עצמו.
בזכות תשובתם הכנה הפכה תכניתו של המן להיות לו לרועץ. נס פורים קרה והיהודים ניצלו. לאחר מכן, בשנת 352 לפנהס הרשה דריוש השני לחדש את בניית בית המקדש השני. בניין הבית הושלם בדיוק שבעים שנה לאחר חורבן הבית הראשון בשנת 422 לפנהס, וכך התקיימה נבואת ירמיהו וממדי נס השגחת אלוקים על עמו הובלטו במידה רבה.
השיבה לציון
במבט לאחור, אנו מתקשים להבין מדוע לא נענתה כל האומה בעליה המונית לארצם האהובה. כאשר הגיעה העת הייתה השיבה לציון חלקית בלבד. כ- 50,000 יהודים בלבד נענו לקריאה, בעוד שהנשארים בגולה הסתפקו בתמיכה חומרית נדיבה באחיהם (עזרא : סד). אולי נוכל למצוא תשובה כל שהיא לתעלומה בעובדה שמגילת אסתר היא הספר היחיד בתנך שלא נזכר בו שם ה' במפורש.
נוסף לכך, כאמור, התרחשו האירועים שהובילו לנס פורים באופן מקרי לכאורה. עצם השם פורים פירושו גורל, הרומז גם הוא לאקראיות. וכן, השם אסתר עצמו נובע מהמילה העברית הסתר, נסתר. נראה שאירוע פורים ציין את תחילתו של עידן חדש בתולדות ישראל. עם ישראל לא ילווה עוד בניסים גלויים, העדות הברורה ביותר להשגחת ה' על העם.
נשים לב לעובדה שבבית המקדש השני לא היו עוד הניסים שאפיינו את הבית הראשון. נוסף על כך, מלכות ישראל (תחת שושלת בית דוד משיח ה') נסתיימה רשמית עם חורבן הבית הראשון. ההנהגה הרוחנית והמדינית בתקופה הבית השני היתה בידי החכמים עזרא ונחמיה ואנשי הכנסת הגדולה שכללו את אחרוני הנביאים בישראל. מלכות יהודה השניה לא נהנתה למעשה מעולם מעצמאות מדינית וצבאית.
במשך ארבע מאות ועשרים שנות קיומה היא הייתה משעובדת לפרס, ליוון ולבסוף לרומי. סוד הקיום היהודי לא יהיה עוד במראה נורא ההוד של עבודת בית המקדש או בתפארת בית המלוכה. נוכחות הנביאים הגדולים הלכה ופחתה גם היא בהדרגה עד שנעלמה.
אפילו גזירת הגלות, שהרתיעה בעבר, הפכה, מבלי משים ועל ידי הסכם שבשתיקה, להיות הנורמה, חלק הארי של העם היהודי נשאר מפוזר בכל המזרח התיכון. חמישים ושתיים שנה לאחר תחילת תקופת בית המקדש השני כבש אלכסנדר מוקדון את ממלכת פרס והפיץ את תרבות יון בכל העולם הידוע. לאחר מותו שלטו בארץ ישראל היונים הסוריים והתלמיים. בתקופה זו בתולדותיהם חשבו היונים שקנה המידה היחיד לאמת הוא שכל האדם והגיונו.
על אף חלקם בתרגום התורה לשפה היונית הם לעגו לרעיון שתורת ישראל היא אלוקית. בהתאם לרוחם החופשית הם נקטו צעדים חמורים כדי לשים קץ לתלמוד התורה ולקיומה בין האריסים היהודים. הם נסתייעו ביהודים מתבוללים (הלניסטים- מתיוונים) העלי השפעה שנאבקו בכוח לסגל את התרבות היונית ומנהגיה לתוך חיי הפרט והכלל בישראל.
כיבוי נרות המנורה בבית המקדש השני סימל את מטרתם- כיבוי אור התורה שהנחה וקידש את חיי העם בארצו. תחת הנהגת מתתיהו כהן גדול ובניו יצאו יהודים מסורים לדתם להדליק בקנאות את אור הקדושה. הם עודדו את העם לעמוד ללא חת, בחירוף נפש, בפני המתקפה ההלינסטית.
לכן היו ראויים להתערבות אלוקים, והצליחו להתגבר על צבאות יון העצומים, ובעקבות נס חנוכה הודלקו מחדש נרות המנורה. ניסיון זה חיזק את אמונת ישראל שאור התורה וקדושתה לא יכבו לעולם. השראתם של ניסי פורים וחנוכה ממשיכה לעד, מחזקת את אמונת ישראל שאף בלילות חשוכים של גלות עתידית נוצץ אור ההבטחה כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.
לאחר תקופת הכיבוש היוני בא הדיכוי הרומי, עד שלבסוף נפלה ממלכת יהודה בידי לגיונות הרומאים. הם שרפו את בית המקדש ומכרו את רובם של שרידי האש לעבדים. גם שיבת ישראל לארצו נאמרה מראש. אך בינתיים תדור אומה קטנה זו בכל איזור מיושב על פני כדור הארץ במשך כמעט אלפיים שנה.
בכל זאת, אפילו במצב השפלה זה, המשימה הבלתי אפשרית שלה אינה אבודה. להיפך, באמצעות הגלות נשאר ישראל הקול המבשר של אלוקים ושל תורתו. הנביאים דימו את גלות ישראל לבין העמים לפיזור זרעים ביד האיכר. נראה אומנם שהגרעינים הזעירים נרקבים ומתים, אך במשך הזמן הם נובטים ונושאים פירות בלי שום יחס לגודלם.
כך, גם לדם ולדמעות של העם הנרמס, ללא מולדת או זכויות במשך אלפיים שנה, הייתה ללא כל ספק השפעה עמוקה על מהלך ההיסטוריה האנושית. התוצאות החיוביות של גלות זו לא יתגלו עד שיגיע כל התהליך לסיומו. בינתיים, איננו יכולים לרדת לעומקה של תכנית אלוקים.
אך ידוע נדע שמצב הגלות של ישראל הוא אמצעי חינוכי לתיקונו וכן לתיקון האנושות כולה. הגמרא מלמדת שפיזור ישראל בין העמים נועד ללמד את העולם על אודות אלוקים. פרק קכו בתהלים מתאר תהליך זה: שיר המעלות: בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה. [אנו נאמר]
הגדיל ה' לעשות עמנו. היינו שמחים. המשורר מטיל אותנו אל העתיד. מנקודת מבט של גאולה אנו מביטים לאחור על ייסורי הגלות. יד ה' לא תהיה עוד נסתרת. השגחת ה' שליוותה את ישראל בכל הזמנים וקיימה אותו בכל מקום בגולה תתגלה.
אומות העולם יכירו גם הן שכל מאורעות דברי ימי העולם התרחשו סביב עם ישראל הקטן בגלותו. הפרק בתהילים ממשיך: שובה ה' את שיבתנו כאפיקים בנגב. הזורעים בדמעה [ישראל] ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה [ישראל] נושא משך הזרע [של הצדק], בוא יבא ברינה נושא אלומותיו.
נפנה שוב לפירושו של הרב שמשון רפאל הירש על פרק תהלים זה: ה' הפך את ישראל ליזרעאל, את השר עם [נלחם למען] אל לזורע אלוהות, בהפיצו את ישראל בין העמים בגלות. עליה היה לזרוע זרע של אמת ה' ושל יעוד האנושות בשדה העתיד של האנושות. ו
את כהונתו זו כזורע אלוהות מילא על ידי ספר האלוקים שהעמים בכל אתר ואתר קיבלו מידיו, ועל ידי הפירוש החי שנתן לתורות הספר זהה בחיי היחיד והציבור כאחד. כי אכן, כל היבט בחיי ישראל מכוון לכל אשר ייקרא רוחני, אנושי וטהור, ומוקדש תוך הקרבה עצמית למוסריות ולאמת. נכון, תהליך הפצת הזרע הושלם תחת רישומו של גורל ספוג דמעות. לכן, בפירושו על נבואת הושע מרחיק הרב הירש לכת וקובע: השם יזרעאל אינו רומז על ישראל רק כזורעי א-ל.
הם גם זרע א-ל שהתפזר בין האומות… בבוא העת תצמח הגאולה מהזרע הזה לישראל ולכל האנושות. הכתוב מגלה טפח ומכסה טפחיים. ודאי שמקווים אנו לאור השחר שיאיר אחרי הלילה החשוך ומצפים להתחדשות כלידה ממש. אחרי הגלות בוא תבוא הגאולה.
אך ברובד עמוק יותר, יש לראות את ההיסטוריה עצמה כמהלך מכוון שבו קובעים ישראל והאנושות יחדיו איך ומתי תגיע הגאולה. כדי להיות שותף במודע במערכה האחרונה של דרמה זו, אנו חייבים ללכת אל מאחורי הקלעים ולנתח את מהלכי ההיסטוריה האנושית. אנו חייבים להבין את תפקידנו בתכניתו של אלוקים לאנושות. מתוך ספרו ישראל והאנושות.

  אנו צריכים את עזרתכם להמשך עבודתנו. תרום עכשיו!

About noahide

avatar
נתן בר מנהל האתר יש בעיות, שאלות? תכתבו - uniart.net@gmail.com

כתיבת תגובה